בסוף שנות התשעים, כאשר נאפה כבר הייתה שם נרדף ליין אמריקאי יוקרתי, על הגבעות הטרשיות של פאסו רובלס, אשר בין סן פרנסיסקו ללוס אנג׳לס, בערה אש מסוג אחר. קומץ צעירים חדורי תשוקה חלם לייצר כאן יינות גדולים מזני עמק הרון — סירה, גרנאש ומורבדר — אך מבלי להיות כבול למסורות ודרישות רגולטוריות. הם התאספו מסביב לבר של מסעדה מאובקת במרכז העיירה, טעמו יינות זרים ונחשקים, וחלמו. לחלקם לא היה רקע יינני או חקלאי מוקדם, כי אם אהבת יין ורצון עז ליצור יש מאין.
לפאסו רובלס הייתה נקודת פתיחה משונה למהפכת איכות. זינפנדל היה כאן כבר דורות, וקברנה סוביניון זכה למעמד מבוסס. אבל החבורה החדשה סירבה לבחור בזהות אחת. אחד מהם הגיע מבורדו וביקש לעשות את מה שלא הותר לו במולדתו: לחבר קברנה לסירה. אחר רצה לשלב זינפנדל בממסכים עם זני הרון, אחר רצה לייצר יין זני מחלקות שונות שלהן ביטויים כה שונים, עד שכל יין מספר סיפור אחר. הגבולות בין האסכולות הישנות התרופפו; אמת המידה הייתה הכוס.
גם הגיאוגרפיה עודדה את ההרפתקה. פאסו רובלס שוכנת מעברו הפנימי של רכס סנטה לוסיה. ימים חמים ושטופי שמש מאפשרים הבשלה נדיבה, אך בלילות הטמפרטורות צונחות עקב חדירת משבי אוויר קר מן האוקיינוס. אין כאן טרואר אחד, אלא פסיפס של אזורי גידול, שהוכר רשמית ב־11 תתי־אזורים.
אחרי סדרת טעימות ביקבים בולטים באזור, דווקא איכות היינות ורוחב המנעד שלהם הפתיעו אותי. פגשתי סירה עזת נוכחות, לעיתים מפולפלת, שידעה להישאר אלגנטית; גרנאש בעל פרי נדיב ומרקם רך; מורבדר שהוסיף עומק ותבלין; זינפנדל שלא הסתפק במתיקות פרי; וקברנה שמצא שפה משותפת עם זנים שאינם שותפיו המסורתיים. בעיקר הרשימו הממסכים הלא־שגרתיים: במקום לטשטש את זהות הזנים, השילובים המוצלחים העניקו להם ממד נוסף. לא כל יין היה מאוזן באותה מידה, אבל רמת המצטיינים הייתה גבוהה במפתיע.
כמעט שלושים שנה אחרי, המורדים כבר אינם נערים. יקביהם התבססו, שמותיהם נישאים בפי מבקרי יין בעולם, ובכמה מהם מתחילה העברת המושכות: קלואה אסאו מנהלת כיום את לאוונטור; ילדיהם של ג׳סטין והת׳ר סמית׳ משתלבים בסאקסום; בנות משפחת ארמסטרונג ממלאות תפקידי הנהלה באפוק; ומאט טרוויזן מגלה שילדיו ספגו מילדות ידע ששום בית ספר אינו יכול להקנות. המייסדים עדיין נוכחים, אך עתה עומדת לפניהם משימה חדשה: להעביר לדור הבא לא רק יקב מצליח, אלא גם את החופש להעז.
לינה קלודו (Linne Calodo) - האח שנפרד והיקב שהפך למשפחה
״הטבע אינו מייצר יינות זניים, אלא ממסכים״
יין במשמרת הלילה
כשמאט טרוויזן (Matt Trevisan) הגיע ללמוד בקליפורניה, הוא תכנן בכלל להיות מהנדס אווירונאוטיקה. בסופו של דבר החליף את המטוסים בביוכימיה ואת המעבדה בכרמים. כשנשאל בראיון עבודה אם הוא יודע לנהוג במלגזה, השיב שלא, אך הוא יודע להטיס מטוס ולכן ודאי יוכל ללמוד. בשנת 1998 החל לייצר יין עם חברו ושותפו לדירה ג׳סטין סמית׳ (Justin Smith), לימים מייסד יקב סאקסום. בבוקר בצרו ענבים, ביום עבדו ביקב, ובלילה, אחרי שהעובדים הלכו, ייצרו את היין שלהם. לפעמים סיימו בשתיים לפנות בוקר.
את רכישת הכרם הראשון מימן מאט בדרך מקורית: 4,000 דולר שחסך בתקופה שבה חסך דולר לדולר ואף ישן במכוניתו, הושקעו במניות של חברות האינטרנט AOL ויאהו. כשהפכו לכ־14,000 דולר מכר אותן ומימן את הביקבוק, זמן קצר לפני שהתפוצצה בועת הדוט־קום.
פרידה בין אחים
מאט ורעייתו מורין (Maureen Trevisan) רכשו קרקע שעליה רצו להקים את היקב שלהם, החלומות כבר לא השתלבו וכך נפרדו דרכיהם מג׳סטין והת׳ר אשתו. הרכילות סביב הפרידה והמאבק על מקורות הענבים הכאיבו למאט במיוחד. היחסים ביניהם ידעו שנים של מתיחות, אך היום הוא מדבר על ג׳סטין כעל אח שתמיד יישאר חלק ממשפחתו. הוא גם זוכר מי נתן לו את ספר הייננות הראשון: אביו של ג׳סטין.
ההשפעה העמוקה ביותר של משפחת סמית׳ לא הייתה דווקא מקצועית. מאט ראה הורים ובן עובדים יחד בכרם, מדברים וחולקים יום עבודה, והבין שאלה החיים שהוא מבקש לעצמו ולמשפחתו.
להקשיב לחבית
מאט סבור שלדור השני יש יתרון מעשי שאין למתלמדים שרק סיימו את לימודי הייננות. ילדים הגדלים בכרם וביקב צוברים ידע לאורך כל חייהם. מה שנראה להם בילדות כמטלות שהם אינם רוצים לבצע, עשוי להיתפס בהמשך כידע יקר וכאפשרות לחיים מקצועיים מעניינים. הדוגמה המרכזית היא כשבתו בת ה־21 טענה לאחרונה שאינה יודעת דבר על עשיית יין, מנה בפניה את כל מה שכבר למדה מאז ילדותה — מגיזום ובציר ועד טיפול בתסיסה. הוא מלמד את ילדיו גם להקשיב לחבית ולהריח את היין: ידע שעובר דרך החושים, ולא רק בספרים.
