ישבנו זה מול זה במסעדה באיסטנבול, כאשר ברקע מנצנצים מימי קרן הזהב (Golden Horn) . נפגשנו לאחרונה לפני למעלה מ-15 שנה באירלנד, כאשר הוא ואני הינו עדיין סטודנטים, במסגרת חילופי סטודנטים. התיידדנו ואף שבנו ונפגשנו לאחר מכן. הוא כיום איש עסקים תורכי בעל גוף, נשוי לפרופסורית להתנהגות ארגונית, ואני, שלא כבפגישתנו האחרונה, בשיער מאפיר. פנים אל פנים, החיבור נוצר מחדש בקלות, כאילו לא חלפו שנים רבות של פרידה. ואז הגענו לפוליטיקה..."מה אומר לך יוסי, ארדואן טוב לעם התורכי. במישור הכלכלי- האינפלציה ירדה, הצמיחה יפה והאבטלה במינימום. ארדואן הוא חביבם של האמריקאים כיוון שהינו מחזק את כוחה של ארה"ב באזור הרעוע של הציר איראן- סוריה- עיראק. יש לו תמיכה רחבה וכמעט אין לו אופוזיציה משמעותית". הנהנתי בשתיקה. לא במקרה לא הזכיר ידידי את נושא המשט ותהליך הדה-לגיטימיזציה של ישראל בתורכיה. לא במקרה לא הטחתי בפניו שארדואן זה הוא כקוץ בבשרה של ישראל. כמו שני מתגוששים, אשר עייפים מהקרב, הסתובבנו סחור סחור מסביב לאזור הכאב, אך לא נגענו.
איסטנבול בלילה
מעבר ענוג משולחן הדיונים לשולחן האוכל
המלצר החל להזרים את מנות המזה לשולחן ואני הרמתי גבה. אני מחזיק בתיאוריה, שאיכותה של צלחת הזיתים או הלחם המוגש לשולחן בתחילת הארוחה, יכולים לנבא את איכות הארוחה כולה. על פי טעימת מנות המזה הראשונות הבנתי שהמסעדה הינה בעלת שיעור קומה ועשוייה לקחת את הערב המסוכן הזה לתפנית מרתקת. עלי הגפן הממולאים היו עדינים ונימוכים, סלט ביצי הסלמון(Lakerda, Torik Baligi..) היה מעולה, הקובה המטוגנת ממולאת הבשר (Ikli Kofte) היתה בעלת מעטפת דקה ופריכה, מהטובות שאכלתי. רביולי כבש (Manti Ev Yapimi) וסלט החצילים היו מצויינים. רק סלט החומוס היה עדין מדי בטעמו לחיך המזרח תיכוני שלי. למנה עיקרית לקחתי מנת Iskender Kebap אשר הכילה רצועות דקות ונימוכות של שווארמה עגל עם רסק עגבניות ויוגורט. מנה מעולה בעליל. זה היה רגע נבון לעצור את הארוחה ולחזור לחדרי במלון הילטון הסמוך, אולם ידידי הפציר בי לקנח במנה אחרונה אחת לפחות. זו היתה מנה מופלאה של פודינג תאנים ותמרים עם גלידת וניל (Hurmali Incir). וואוו! זו היתה כנראה מהארוחות המזרחיות הטובות שאכלתי.
חציל ממולא בכל טוב
פגישה, חצי פגישה. מנה, חצי מנה.
מסתבר כי מסעדת בורסה (Borsa) הוקמה בשנת 1927. מיקומה הקודם היה סמוך לבורסה לניירות ערך והיה מקום סעודתם הקבוע של הסוחרים, ביניהם יהודים רבים. חלק מסוחרים אלו אשר היו צעירים באותם ימים, הינם בגיל שיבה כיום וממשיכים להגיע למסעדה עם נכדיהם.
אחד המלצרים עצר לידינו ולבקשתי, סיפר אנקדוטה שקרתה לו לפני ימים ספורים. בחור בן 40 בערך התיישב והזמין את מנת קבאב הסולטאן, אשר מוגדרת כמנה משפחתית. המלצר העיר לו על כך, אך הבחור צחק והזכיר למלצר שעשר שנים קודם לכן הוא התארח במסעדה, הזמין את אותה מנה והמלצר העיר לו גם אז שהמנה עלולה להיות גדולה על מידותיו. נראה כי האתגר היה חביב על הסועד, והוא הוסיף והזמין למנה ראשונה לובסטר ענק, הגדיל את המנה העיקרית ל- 3 מנות קבאב הסולטאן (כקילו וחצי בשר) וקינח במנת כנאפה. נו, שאלתי, והוא התפוצץ? (לא יכולתי שלא להיזכר בשעשוע בסצינה המפורסמת מהסרט של מונטי פייטון) לא, ענה המלצר, הוא סיים את הארוחה עד תומה והלך לביתו.
קינוח במסעדת בורסה
ידידי ואני הבטנו אחד בשני בחוסר אמון. הרי הערב התקשינו לאכול אפילו חצי מהכמויות אותן אכלנו בעת היכרותנו באירלנד, כאשר הינו צעירים. וראה זה פלא, יש אנשים אשר מתגברים והולכים. נפרדנו אחד מהשני בלחיצת יד ובחיבוק וחזרנו איש איש לעולמו.
