השלג גבר והלך ככל שהעפלנו במעלה ההר. הדרך הייתה שוממה מכלי רכב וחשוכה. פנסי הרכב הצליחו בקושי לפלח את מסך פתיתי השלג שהסתחררו ברוח מסביבנו. השלג הלך ונערם על הכביש שהלך ועטה מראה של משטח לבן עליו ניסתה מכוניתנו להיאחז. ואז היא החלה להחליק. גם כיום, כאשר אני נזכר באותו רגע,חולפת בי צמרמורת. מצד אחד של הכביש היה ההר על סלעיו הבולטים, ומצידו השני הייתה תהום. כאשר אבדתי את השליטה על הגלגלים, היה ברור שבמוקדם או במאוחר יגיע הרכב לאחד משני צידי הכביש, ואף אחת מהאפשרויות לא הייתה מעודדת. הייתה לנו באותו ערב הזמנה למסעדת סנט הוברטוס, שני כוכבים במישלן, המסעדה הטובה באזור. אולם התחושה שהתגברה והלכה הייתה שככל שאנו מתקדמים במעלה ההר, כך אנחנו בעצם מתרחקים מהמסעדה, ואם נצליח להגיע אליה, לא נוכל לחזור באותו לילה. זו הייתה החלטה קשה לחובבי אוכל כמונו: האם להמשיך (הרי כבר הגענו למרומי ההר ונראה שעוד רגע נעבור את הפאס, ונרד לעמק) ולהרוויח ארוחה משובחת במחיר הסיכון או לחתוך הפסדים ולחזור? הבטנו אחד בשני וההחלטה הייתה ברורה- בשיניים קפוצות וחיוך מריר סובבתי את הרכב בזהירות בכביש הצר והחלנו לפלס את דרכנו חזרה. שילבתי להילוך ראשון, ובמהירות איטית ככל הניתן, על מנת שלא אצטרך ללחוץ על המעצורים, החלנו בדרך הארוכה לעיירה קורטינה ד'אמפצו שבעמק, על בטן ריקה.
cortina-ski
זה כל התיאור אותו אני יכול למסור על מסעדת סנט הוברטוס והארוחה שלנו בה (שלא התקיימה עד היום). אולם חוויותינו מהמסעדות האחרות אותן פקדנו במהלך חופשת הסקי שלנו בחורף האחרון בקורטינה, אשר בהרי הדולומיטים באיטליה, היו טובות הרבה יותר. קורטינה נחשבת אחד מאתרי הסקי היוקרתיים באיטליה, וברחובותיה תראו יותר נשים לבושות מעילי פרווה יקרים, מאשר השועלים ביערות שסביב העיירה. כדי לתת מענה לרעב שנוצר כתוצאה מפעילות סקי מאומצת (או מפעילות מאומצת לא פחות של קניות בחנויות המפונפנות הרבות שבמרכז העיירה) קמו מסעדות מכוכבות לא מעטות בסביבה. על מסעדות אלו עטנו כעל מוצאי שלל רב.
ילד בן חודש מול מסורת בת 17 שנים
השף גרציאני פרסט, ממסעדת טיבולי (כוכב מישלן) שב והתנצל כי שכח את הראיון שקבעתי עימו: "אחרי 17 שנות נישואין, נולד לנו לפני כחודש ילד ראשון, והראש שלי לא כאן". אם לא הראש,הכישרון לבטח היה נוכח במסעדה בעת שביקרנו בה, כיוון שהמנות כולן הוגשו במקצועיות רבה. מנה אחת שהלהיבה אותנו הייתה מרק ערמונים סמיך כשבמרכזו כבד אווז. מנה עדינה בטעמים. מנה מצויינת אחרת הייתה פילה צבי בציר בשר ויין אשר פשוט נמס בפה. שאלתי את גרציאני אודות משפט שהופיע בתחתית התפריט ומשך את תשומת ליבי: "לצורך שמירה על טריות חומרי הגלם נעשה לעיתים שימוש בהקפאה מהירה". גרציאני הסביר, שבגלל מזג האוויר הקשה ששורר באזור קורטינה במהלך החורף, לפעמים קורה מצב בו חומרי גלם טריים אינם ברי השגה. מכיוון שחשוב לו להשתמש בחומרים מהאזור, הוא נאלץ לעיתים להסתייע בהקפאה מהירה (blast freezing) כדי שיוכל להגיש לאורחיו את מלוא התפריט. מכיוון שידוע לי השימוש הנרחב הנעשה במטבחים בארץ ובעולם בהקפאה מהירה, ראויה לדעתי להערכה, הכנות שבהתוודות של גרציאני בתחתית התפריט שלו. ביציאה מהמסעדה, הציג בפנינו גרציאני תמונה של אשתו והתינוק בגאווה בלתי מוסתרת. "אשתי, שבדרך כלל נמצאת במסעדה יחד איתי ומנהלת אותה, גם היא נמצאת בימים אלו יחד עם התינוק בבית. אם חוויתם אי נוחות כלשהי עקב כך, אנא סלחו לי" ביקש. אחרי 17 שנות נישואים נולד לו ילד והוא במסעדה ועוד מתנצל? רגש המשפחתיות הישראלי מילא את ליבנו, נתנו לו חיבוק אמיץ ויצאנו אל השלג שירד בחוץ. עלות הארוחה- כ-180 יורו לזוג.
טיבולי - פילה צבי בציר
כוכב מישלן אחד שלא אכזב והרבה הפתעות נטולות כוכבים
מסעדת אל קפריאולו (כוכב מישלן) מעוצבת בסגנון כפרי מרכז אירופאי. המסעדה נמצאת בבעלות אותה משפחה במאה השנים האחרונות.התפריט מחולק לשניים: מסורתי ויצירתי. ניתן לסעוד ארוחת טעימות בכ-70 יורו לסועד,אך גם לבחור משני התפריטים מנות א-לה-קארט בדידות. אכלנו מתאבן מקסים: רייט ארנבת בתוך סנדביץ' של עלי בצק פריכים עם אגס מבושל בפורט. המנה הפגינה ניגודים מענגים של חם וקר, מלוח ומתוק, ירק טרי ופרי מבושל. מעולה. למנה עיקרית הזמנו מדליוני בשר צבי ממולאים בכבד אווז, כאשר לצידה תפוח אדמה אפוי עד פריכות מתובל בכמון ורוטב מנדרינה. הבשר היה נימוך והמנה כולה הייתה טעימה מאוד.
מדליוני בשר צבי ממולאים בכבד אווז - אל קפריאולו
לא היו לנו ציפיות קולינריות רבות כאשר נכנסנו למסעדת רה סטואה. המסעדה ממוקמת במרכז קורטינה, ולכן הייתה מבחינתנו בחירה של נוחות, בערב בו הגענו לעיירה והינו עייפים מדי מכדי להרחיק. ההמלצה היחידה על המסעדה התקבלה מפקידת הקבלה הישישה במלון שלנו, והיא לא נראתה קונוסרית דגולה.החלטנו שאנו מזמינים בהדרגה: מתחילים עם מנות ראשונות "ואז נראה". המנה הראשונה הייתה מדהימה: רביולי סלק. מסתבר כי המנה היא מסורתית לאזור ורונה ושמה הוא Casunziei. זו הייתה מנה שלא טעמתי ברמתה בהרבה מסעדות מכוכבות. מובן שאחריה לא היססנו והזמנו מנות נוספות שהיו מצוינות. עלות ארוחה- כ-70 יורו לזוג.
כדי "לחמם את הקנה" (שמתקרר מהר באוויר הקפוא של קורטינה) מומלץ לקפוץ לאנוטקה, אשר ממוקמת במרכז קורטינה. על לוח גיר גדול רשומים סוגי היינות המוצעים בכוסית. מלבדן, ניתן לרכוש במחירי חנות עוד עשרות סוגי יינות מקומיים ובינלאומיים. האנוטקה מלאה מפה לפה בקבוצות עליזות וקשה למצוא בה מקום עמידה, לא כל שכן ישיבה.
מקום עליז נוסף הוא ה"פרושוטרי", מסעדה קלילה ומודרנית המתמחה בפרושוטו. המסעדה מציעה כ-10סוגים שונים של ירך חזיר מיושנת, מחציתם מעושנים. אין לי ספק כי המנה הפשוטה לכאורה של פרוסות פרושוטו דקות עם כדורי מוצרלה מחלב בפאלו, הייתה פסגת מנות הפרושוטו שאכלתי אי פעם. במקום ניתן להזמין גם סוגי פסטה שונים ויינות בכוסית ובבקבוק.
פרושוטרי
מסורת מול חדשנות מזווית הארנק
מה המסקנה מהביקורים במוסדות האוכל השונים באזור קורטינה? איני בטוח שמדגם הארוחות שאכלנו מייצג כדי להסיק מסקנות, אבל אעשה זאת בזהירות הראוייה. ראשית, בולט הכבוד שנותנים המסעדנים האיטלקים לחומרי הגלם. אם מדובר במסעדה פשוטה או מכוכבת, בכולם חומרי הגלם היו טריים ומלאי טעם. ברוב המסעדות שלטו המנות המסורתיות, כאשר הנועזים שבמסעדנים נתנו להן מגע חדשני קל. ההבדל בין המסעדות המכוכבות והאחרות היה לעיתים פי שתיים ויותר במחיר, אולם הדבר לא בא לידי ביטוי בהכרח באיכות, אשר היתה טובה בכולן.
