ישנו סיפור מפורסם על אציל איטלקי, שאהב במיוחד יין, ואשר בשנת 1100, ערך סיור אוכל ויין ברחבי איטליה. הוא שלח את משרתו הנאמן לפניו, כדי שיבדוק את השטח ויערוך ביקורת מסעדות ויין בתחנות בהן הוא צפוי לבקר. סוכם ביניהם כקוד סתרים, שבכל פעם שהמשרת יגלה מקום בו מגישים יין טוב, הוא יחרות על מפתן דלת הכניסה את המילה Est (קיצור לביטוי vinum est bonum דהיינו, היין הוא טוב). באחת מהעיירות, אליו הגיע המשרת, טעם המשרת יין מופלא. הוא כל כך התלהב, שסימן על מפתן הפונדק בו הוא שתה אותו, את המילים Est! Est! Est!. לפי האגדה, האציל שהגיע לעיירה כמה ימים אחר כך התאהב כל כך ביין, עד שנשאר במקום עד יום מותו. בצוואתו האחרונה הוא תרם לעיירה סכום גדול של כסף, והביע את משאלתו המפורשת שמידי שנה, ביום מותו, ישפכו על קברו חבית מן היין האהוב עליו. העיירה מכבדת עד היום את צוואתו...
מהו ה-Est! Est! Est! שלי?
כמה מהיינות האיטלקיים הם הטובים בעולם. אולם אם הייתי צריך לתת ליין האיטלקי החביב עלי את הסופרלטיב Est! Est! Est! היה זה כנראה האמרונה דל ואלפוליצ'לה. זהו יין מרוכז מאוד ועוצמתי. בלוקבאסטר אמיתי. חובבי סגנון זה של יינות, כמוני, יתקשו להחליף יין זה בכל יין אחר.
ב Valpolicella עושים יין כבר מאות שנים. זהו אזור יפהפה, המשופע בגידולי גפנים וזיתים צפונית לעיר ורונה בחבל וונטו (לא רחוק מוונציה). שם האזור, Valpolicella , ניזכר כבר בתקופת הרומאים ונגזר כנראה מהמשפט הלטיני Vallis-Polis-Cellae - עמק מרובה מרתפים. תהליך הכנתו של יין האמרונה היא מורכבת וייחודית. האשכולות שנבצרו מועברים למשטחי ייבוש שהם למעשה מחצלות עץ גדולות בתוך חדרי אוורור. על משטחי העץ יבלו הענבים כ-3 עד 4 חודשים, יצטמקו ויאבדו תוך כדי כך כ- 30% עד 40% ממשקלם. בתקופת הצימוק עולים ריכוזי הסוכרים בענב, ועולה גם ריכוז חומרי הטעם. כאשר סוף סוף נסחט הענב, התירוש מרוכז ומתוק מאוד. לא כל סוג שמרים מסוגל להתמודד עם רמות סוכר אלו. באמצעות שמרים "אלימים" מצליחים יצרני האמרונה ליצור יין יבש ועתיר אלכוהול ( 16% אינו נדיר כלל). מובן כי עקב הצטמקות הענבים, נדרשת כמות גדולה מהם לייצור בקבוק יין אחד, ולכן גם מחירו גבוה יחסית ליינות איכות אחרים.
Dried grapes
רבים לא יודעים זאת, אבל לאמרונה יש אח בוגר, הנחבא אל כליו. לא מתוך בושה חלילה, אלא מכיוון שאחיו הצעיר זוהר ממנו והאפיל עליו. שמו של אותו אח הוא ריצ'וטו, והוא נולד בתקופת האימפריה הרומית. הריצ'וטו הוא יין קינוח נפלא, ובמיטבו מזכיר פורט. האמרונה הוא תופעה חדשה יחסית (מחצית המאה הקודמת בערך) והוא נולד מהריצ'וטו.
האהבה תססה מעבר ליין
ביקור יקבים באזור ואלפוליצ'לה הוא עניין מרתק לא רק לחובבי יין, כי אם גם לאנתרופולוגים. בסיור זה ניתן לפגוש בייננים קשי יום, אשר אספו פרוטה לפרוטה כדי לקנות חלקת קרקע ולממש את חלומם לייצר אמרונה איכותי. אולם ניתן לפגוש גם את אצולת היין, שצעיריה מתהדרים במכוניות ספורט איטלקיות וטעימת היין שלה מתקיימת בטירה. בסיור האחרון שקיימתי באזור פגשתי את אלו וגם את אלו, אולם הסיפורים האנושיים ביותר מגיעים מהקבוצה הראשונה כמובן. יקב בוסולה (Tommaso Bussola) שייך לטומסו, הכורם והיינן, ולאשתו דניאלה (Tommaso and Daniela) . הזוג קיבל את פני בכניסה ליקב (כמעט כל יקב בוטיק בישראל מתהדר במשכן מרשים יותר). טומסו היה לבוש בגדי עבודה מהוהים ודניאלה בסינר. טומסו אינו מדבר אנגלית כמעט, אולם את דניאלה לא הייתי צריך לדובב יתר על המידה כדי שתספר לי את סיפורם. ב-1970 התחיל טומסו לייצר יין עם דודו. לאחר זמן לא רב דרכיהם נפרדו, עקב נטייתו העזה של טומסו לייצר יינות איכות ללא פשרות. כשהכירה אותו, דניאלה לא הייתה חובבת יין, ובוודאי לא אהבה אמרונה, אשר היה מר עבורה. אביה אהב את הריצ'וטו של טומסו, אשר ב-1984 נודע כטוב ביותר בעמק. שאלתי אותה: האם אביך השפיע עליך להתחתן עם טומסו? דניאלה צוחקת בפה מלא "לא, התחתנתי איתו כי אהבתי אותו. אבל בתחילת נישואינו התנגדתי לשעבד את החסכונות המעטים שהיו לנו לרכישת קרקע כפי שטומסו רצה. אבי שכנע אותי שהבחור המשוגע הזה שאהבתי, הוא גם יינן מבטיח, וכך רכשנו את הכרם ונכנסנו לחובות גדולים". גם כיום, כאשר יקב טומסו נחשב אחד מהייקבים האיכותיים ביותר בוואלפוליצ'לה, אין להם הרבה כסף אבל יש להם הרבה יין במרתפים...
טעמתי את TB 2005 המשובח(WS 90) ומרוכז ואת הקלאסיקו 2006 הפירותי והעוצמתי (WS 93). לטעמי ה- 2005 אלגנטי יותר. הריצ'וטו 2004 מדהים בעוצמה ובאלגנטיות (WS 93), אולם בציר 2008 היה מופלא ממש וטעמו כקרם דה קסיס מתוק ומרוכז!
Bussola
אהבת היין הובילה אותה מחברת ההובלה חזרה הביתה
Mara Castellani היא מנהלת המכירות של יקב קסטלאני, ויין מלווה את חייה מאז ילדותה. ריח היין בעת התסיסה הוא הזיכרון הראשון שלה. היא זוכרת את עצמה כילדה המשחקת במרתף היקב. החברים שבאו לשחק איתה במרתף אמרו לה: הריח פה מוזר! אולם עבורה זה היה הריח הכי טבעי שבעולם. ב-1945 סבה הקים את היקב, ומאז, כל המשפחה מעורבת במלאכת הייצור והשווק. כל אחד מהילדים נותב לתפקיד ביקב לפי אופיו. לאחר סיום לימודיה עברה מארה ללונדון, על מנת להתרחק מעט מהביצה המשפחתית. כשחזרה, החליטה שברצונה לנסות להפריד עבודה ומשפחה, והצטרפה לחברת הובלה בה עבדה כשנתיים. אחותה ואחיה עבדו כבר ביקב. לאחר שנתיים היא אמרה לאביה: אני מוכנה. היא טוענת בלהט שהחזרה הייתה לעולם היין יותר מאשר לעסק המשפחתי. היא אוהבת אנשים ואוהבת לחלוק רגעים של שמחה עמם. בתחום היין היא פוגשת אנשים שמחים, וזהו בונוס גדול בהשוואה לעבודה בתחומי עיסוק אחרים. מצד שני, לא תמיד קל לה לעבוד עם המשפחה, כי ישנם מתחים רבים. אביה הוא בן 62 אבל אנרגטי, דומיננטי ומוביל בבטחה את העסק. בחיוך מתוסכל מעט הוסיפה מארה: "השבוע אבי בחופשה ולכן אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אבל לצערי כל יום הוא מתקשר אליי ושואל, מה קורה?"
טעמנו 2005 Campo Casalin (WS 92)שהיה טניני וחזק, 2005 Cinque Stele שהיה אלגנטי ומעולה, ואת 2006 Colle Cristi (WS 92) שהיה פחות כבד אבל עוצמתי.
Castellani
הרוסים מאוד אוהבים את הריצ'וטו של סבא שלה
Silvia Allegrini היא הדור ה-7 במשפחת אלגריני, מאז הוקם היקב בשנת 1854. בדומה למארה קסטאלאני, אף היא נולדה לתוך עולם היין. היא זוכרת שההיכרות הראשונה שלה עם יין אדום הייתה כאשר בקשה מסבה לשתות את המשקה שכולם במשפחה שותים. הסב טבל את אצבעה בכוס ומשם לפיה, כיוון שכילדה, אסור היה לה לשתות יין. כיום, יש לה כבר שני ילדים קטנים משלה. היא אמנם לא טובלת את אצבעם בכוס, אולם תמיד נותנת להם לטעום מעט. גם הם נולדו לעולם היין, ומתוך חיקוי, כאשר הם שותים קולה, הם מגלגלים את הכוס כאילו שתו יין...
יקב אלגריני הוא אחד מ"היקבים המודרנים" מבין יצרני האמרונה. כתפיסת עולם, היקב מנסה לשים את הענב במרכז העניינים. הוא לא מאמין בריקבון, גם לא אם הוא אציל. המטרה היא לשמור על הפירותיות שבענב ולהעבירה ליין המוגמר. תהליך יבוש הענבים מתבצע באולמות ענק, מווסתי טמפרטורה ולחות, על מנת לשמר את האשכולות במיטבם.
הטעימה התקיימה בטירה עתיקה שהמשפחה רכשה לאחרונה, אליה הגענו לאחר שנסעתי אחרי מכונית הספורט המרשימה של סילביה. חדר הטעימה המפואר היה מקושט בפסלים רומיים, ואחד מקירותיו נשלט על ידי אח ענק בו התפצחו באש גזעי עץ. סילביה, אלגנטית בלבושה, ותכליתית מאודה, הטביעה אותנו בחוברות מהודרות על היקב, אך גם ביין מעולה. טעמנו אמרונה 2007 – בעל ריח מקסים, אולם מריר ועפיץ בשלב צעיר זה של חייו. אמרונה 2006- היה טוב ובעל נוכחות(WS 92). אמרונה 2005- הינו אלגנטי ומרשים(WS 92), ואמרונה 2003- עוצמתי אולם עדיין טניני מאוד(WS 90). לעומתו, אמרונה 2001- היה כבר פתוח ואלגנטי(WS 93).
טעמנו גם ריצ'וטו. בציר 2000 היה סמיך כריבה ומדהים באיכותו, ואילו ריצ'וטו 2007- אלגנטי יותר. שם סבה של סילביה הוא Giovani Allegrini וכך גם נקרא הריצ'וטו שמייצר היקב. הסיבה לכך היא שיין זה היה החביב ביותר על הסבא, יותר מהאמרונה העוצמתי והידוע של היקב. לא כולם אוהבים יינות קינוח, אולם מעניין לגלות כי ברוסיה, הריצ'וטו הכי חביב. הלוואי והוא היה יותר מבוקש יותר בעולם, כי כאחת שמאוהבת ביין זה, לסילביה היה לה קל יותר למכור אותו.
עשינו את דרכנו מהעמק המקסים לשדה התעופה של ורונה. ה-GPS עוד ניסה עדיין עלינו מספר תעלולים, של קיצורי דרך בשבילים בוציים דרך הכרמים. אולם לנו ולרכבנו מכוסה הבוץ כבר לא נותר זמן וכוח להשתובבויותיו. בירכיתי הרכב השכור נחו מספר ארגזים של יין יקר לכיס וללב, והדרך אצה הביתה למשפחה, אך גם לבקבוק אמרונה טוב מהמרתף שהגיע שעתו להיפתח..
